23/12/2025
האמת?
לא תכננתי להיות צלמת פילם.
ובטח שלא תכננתי להתאהב בצילום פעמיים.
אני טלי רצקר.
צלמת, אמנית, אמא של אמה, ובמקביל מסיימת תואר שני באמנות בבצלאל.
אני מצלמת מאז גיל 20, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי מה אני באמת מחפשת כשאני מרימה מצלמה.
עד גיל 30 צילמתי בדיגיטל. באהבה גדולה, בעין חדה, עם הרבה רצון לעשות טוב אבל עם תחושה שאני עדיין מדברת בשפה כללית מדי. משהו עבד, אבל משהו גם חיפש עומק.
ואז הפכתי לאמא.
באופן די מפתיע זה שינה גם את היצירה.
כשהבת שלי, אמה, הייתה בת חצי שנה התקבלתי לבצלאל, ושם פגשתי את הפילם ואת חדר החושך. לא כגימיק, אלא צילום פשוט בקצב אחר.
כזה שממש הכריח אותי לעצור, להקשיב, לבחור. להיות יותר חדה, להיות יותר נוכחת.
זו הייתה הפעם השנייה שהתאהבתי בצילום.
אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שאני מתרגשת מצילום כמו פעם ואולי אפילו יותר.
מאז אני מצלמת פילם, מפתחת, לומדת, מתנסה. במקביל יצרתי והצגתי עבודות אמנות בפסטיבלים ובתערוכות בארץ, הצגתי תערוכות יחיד וזכיתי בפרס “עדות מקומית” על פרויקט השנה.
את אמה צילמתי בפילם מהרגע שנולדה.
ודווקא כשצילמתי פחות, גיליתי שהסיפור נהיה חזק יותר. מדויק יותר. אמיתי יותר.
מאז, זה פחות עניין של לתעד ויותר עניין של להיות שם באמת. זה נהיה כמו עוד חוש, לדעת מתי להרים מצלמה ומתי לא.
כמה דברים שכנראה לא תראו אצלי:
– אני לא מבקשת לחייך
– לא מביימת רגעים
– לא מחפשת “צילום נכון”
– ולא מצלמת לפי צ’ק ליסט
אני מצלמת אנשים כמו שהם, בתוך רגעים שקורים באמת, מתי שהרבה אחרים חושבים ש”אין מה לצלם כאן”.
אני מרגישה שהסיפור שלי רק מתחיל.
תודה שאתם כאן 💜
קרדיט לתמונות שייך לחבר