05/12/2023
איזה סרט...
כמה הזוייה התקופה הזו.
שום דבר לא במקום. כאילו יד גדולה יצאה מלמעלה, ופשוט התחילה לערבב ולהזיז גבינות.
ואנחנו עוד חשבנו לתומנו שהקורונה זה השיא.
ממערך המילואים יצאתי כבר לפני שנים. אבל מבפנים בוער. לעשות משהו. לעזור. להרים מורל. איך אפשר בכלל, כשהלב שותת דם ודמעות?
אז אני מסנן. משתבלל. מתכנייך לי לתוך עצמי ולתוך הסטודיו, מעביר לשם פעילות. מנסה להיות בן אברהם, לראות את הטוב, לחפש אור ונחמה בדברים הטובים הקטנים. לתלות את יחיא סינואר לא אוכל כנראה, יש טובים ממני שיעשו את זה. אבל לתת מקום קטן חם ומנחם לכל החיילים הירוקים שנראה כאילו נתלשו באחת לפני חודשיים מכל מה שהיו רגילים, והכל התהפך להם. נעים מאימון למטווח, משינה טרופה לשמירה. וואצאפ למשפחה, טלפון לעבודה. הכל מעורבב ומוזר. הרבה אין לי מה לעשות, אז לפחות בדלת אמותי מנסה לעשות קצת נעים. צילה מתגייסת ומעיפה מרקים. החברות נרתמות.
החושך הזה מייצר סיפורים שהופכים לתמונות.
תקופה הזוייה, כבר אמרתי?
מוצ"ש רגע לחצות, מסתחנ"ש עם החיילים בפרגולה, כשטנדר נכנס לחניה ועצר מולנו. חלון נפתח, תלתלים יוצאים, לא מקומי. "איך יוצאים מפה"? הוא שואל. "קח שמאלה מהחניה", אני עונה. "אבל מה עם קפה קטן לפני?" .
נכנס. מתיישב. ציירו לו חיוך על הפנים. איזה אנשים מוארים מגיעים לפה!.
- נעים מאוד, ברוך.
- נעים מאוד, רזיאל.
הופה, רזיאל עוד לא היה לי פה.
מה לך פה?
בא לבקר את הבן. הבן בפילבוקס, בשמירה.
יושבים, מדברים, סיגריה וקפה, או אולי קפה וסיגריה, לא משנה הסדר. מפה לשם - 2 בלילה.
"אני צריך להגיע לאילת" הוא אומר. "אבל קודם שם את הראש לכמה דקות באוטו".
אני מציע את הספה בסטודיו, והולך הביתה ב 4 לפנות בוקר, משאיר סטודיו עם ספה שמארחת רזיאל שעד לפני 4 שעות לא ידעתי על קיומו.
6:30 אני חוזר לצלם חייל שיורד לעזה. רזיאל עם כרית על הריצפה. "ככה אני אוהב. לישון על קשיח".
כוס קפה. אני מצלם חייל, נפרד, משאיר מפתח והוראות.
תקופה הזוייה.
חשוכה.
מוארת.
מיוחדת.
מאחדת.
אנחנו פה. כל ערב. מוקפים בנשים טובות שמפנקות במרק, בחיילים טובים ומפרגנים, בנשות ברזל שמספרות על המגוייס שלהם, ובניצולי חדשות שמחפשים ליאונרד כהן באוזן על כוס סחלב חם עם ליכלוכים.
בואו, בכייף, זה עושה לנו טוב. נראה לי שיעשה גם לכם.
