16/01/2018
הם הזמינו אותי לצלם בר מצווה בכותל.
עד כאן הכל רגיל.
אבל די מהר התברר לי שכלא רגיל' חתן הבר מצווה עצמו לא רוצה ולא להיות חלק מהצילומים בשום צורה.
הוא אמר ואני החלטתי לא ללחוץ ואפילו לומר לכולם להניח לו.
"תני לי לעשות את זה בדרך שלי" אמרתי לאמא המתוסכלת.
סיכמתי עם החתן הצעיר, שאלא אם כן יאשר לי אחרת, אני מתכוון לכבד את הבקשה שלו ולצלם רק תמונות קהל ותמונות משפחתיות בלעדיו.
בבוקר האירוע שמחתי לפגוש את המשפחה המורחבת בכותל כולל סבים וסבתות שהגיעו מחו"ל. בהתחלה היינו שנינו בשלנו. אני משוטט בקהל ומצלם את כולם חוץ ממנו והוא עוקב בעיניו אחרי, מתבונן בדרך בה אני מצלם במבט מתנגד.
הצצתי בו מדי פעם.
רציתי לראות אם המבט העיון משתנה.
לא כפיתי עליו דבר ולא ניסיתי "לעבוד עליו" בשום דרך.
הנחתי לו לנפשו בתוך האירוע שנערך לכבודו.
עם הזמן העיניים התרככו. המבט המתנגד השתנה והנער הסכים להצטלם.
אחת התמונות שריגשה את כולם במיוחד הייתה זו של הנער, אביו וסבו, שלושתם עטורים בתפילין ומעוטפים בטלית, אל מול הכותל. יכולתי לראות את הדמעה בקצה עיניה המאופרות של האם. התרגשתי איתה.
אחרי האירוע, הכנתי להם אלבום בר מצווה שנמסר להם עוד לאותה שבת.
במוצאי שבת התקשר אלי סרבן המצלמות בעצמו כדי לומר תודה על התמונות.
ביום שני, לאחר השבת,
עדכנה אותי האמא שהסבא נפטר ומסתבר שתמונות בר המצווה היו התיעוד האחרון שלו בחיק המשפחה.
יכולתי לשמוע שוב את הדמעה בקצה עיניה גם דרך קו הטלפון.
ויכולתי לומר לעצמי בשקט בלב שוב תודה על היכולת לשמר עבור אנשים זכרונות משמעותיים כל כך.
