14/12/2024
בתחילת שנות האלפיים, המצלמה הדיגיטלית הייתה מכשיר לא בשל.
חיישן מרעיש, היה טועה באור ובצבע, אבל נתנה את הדבר החשוב ביותר – האפשרות לא להתקמצן על פריימים. יכולת לבנות את הסצנה בהדרגה, להוסיף או להסיר אלמנטים, לתקן את התאורה; לראות את התוצאה המיידית ולהתקרב צעד אחר צעד אל הרצוי. הקסם של "החדר החשוך" נעלם, אך במקומו הגיע כיף לבנות את התמונה לאט ובהתמדה.
אישה חצי-עירומה בקונטראז'ור על רקע קיר מסויד בלבן. שמלה שחורה, ברוח שנות ה-20 ה"סוערות", שמונחת ברישול אלגנטי במורד המותניים, תסרוקת מוקפדת ופוזה שמחברת בין עדינות לעוצמה. רוגע מכובד, עיניים עצומות ואור שלא רק מאיר, אלא מפסל את הדמות בצללים ובהחזרי אור. ופתאום חשבתי לעצמי – לעזאזל, פעם הייתי עושה דברים כאלה!
לאחרונה מצאתי את התצלום הזה והחלטתי לרמסטר אותו. רציתי לתת לו חיים חדשים – הטכנולוגיות היום שונות, וזה מרתק.
צילום - הוא מפגש של אור ורגע. ואם מעניין לי להסתכל עליו גם כמעט עשרים שנה אחרי – כנראה שזה לא יצא כל כך רע.
