08/02/2024
יומיים לפני ה-7 באוקטובר, צילמתי את התמונה המשפחתית הזו שלנו.
בדיוק חזרנו מחופשה במדבר והחלטנו לצאת לפיקניק ולהצטלם בשדה הכותנה הקרוב לבית, רגע לפני שהקטיף יחל.
מי היה מאמין שפחות מ-48 שעות לאחר מכן, האסון הכי גדול שידעה מדינת ישראל מיום הקמתה יתממש, והחיים שלנו, של מדינה שלמה – יתהפכו.
4 חודשים חלפו מאז פרצה המלחמה באותה "שבת שחורה" בה מרצחי חמאס ביצעו זוועות ושואה בבני עמי.
היום, 4 חודשים מהיום בו חזרתי ללבוש את מדי הזית, אני מסיימת את המילואים ופרק הלחימה עם חטיבת גולני בעזה.
איך מסכמים תקופה כל כך משמעותית של 4 חודשי לחימה?
אני בתחושות מעורבות. אפילו קשות.
לצד תחושת הגאווה על ההישגים של החטיבה בלחימה והשמחה לחזור לילדים והביתה, יש בי תחושת כאב, החמצה וגם כעס, כי איך אפשר לסכם משהו כאשר יש לנו עדיין 136 חטופים בעזה וחמאס טרם הוכרע? שאלפי אזרחים עדיין עקורים מבתיהם בדרום ובצפון? וכאשר לוחמים ולוחמות מיחידות אחרות ממשיכים להילחם בחירוף נפש, מידי יום בגזרות השונות?
ובכלל, איך חוזרים לשגרה ב"עולם המקביל"? לבית, לילדים, לזוגיות, לעבודה ולחברים? פתאום הכל מתגמד ומרגיש לא חשוב, לא משמעותי. הכל מקבל פרופורציות אחרות.
בימים האחרונים מצאתי את עצמי בעיקר מסדרת ומארגנת מחדש כל פינה בבית.
מי שמכיר אותי, יודע שכל הקשור בסידור וארגון המרחב הביתי לא אהוב עלי, בלשון המעטה. מסוג המשימות שאני לרוב דוחה עד שעידן יחזור הביתה כדי לעזור לי להתחיל או פשוט, יעשה במקומי.
נדמה כי הצורך שהתעורר בי לעשות סדר במרחב הפיזי, הפרטי שלי, הוא למעשה בבואה לצורך של הגוף שלי לעשות סדר ואיזון בנפש ובמחשבות שלי.
הבחירה שלי להתגייס למילואים ולקחת חלק פעיל במלחמה, נעשתה ממקום של עוצמה וחוסן אישי ומשפחתי. מתוך אמונה וביטחון בעצמי, באמא שאני, בהורות שלי ושל עידן והכי חשוב- בילדים שלי, שגורמים לי בכל יום לתחושת גאווה ונתנו לי אז, כמו גם היום כוחות להמשיך.
היו גם אתגרים. בכל מפגש עם הילדים, הרגשתי שאני ניצבת מול מראה שחייבה אותי ואותם, להתמודד עם אותה בחירה ועם המחירים שהיא הביאה עימה.
לא! אני לא גיבורה!
פעלתי כפי שצו השעה חייב אותי לפעול. מתוך תחושת שליחות, רעות ואחריות להגן על המשפחה והמדינה שלי בדורי -כמו רבים אחרים.
פעלתי כפי שאני מחנכת ואצפה גם מילדי לפעול אם וכאשר יידרשו לכך בבגרותם - והלוואי שלא!
פעלתי כי אי אפשר היה אחרת!
יש בי בעיקר תחושת החמצה על הזמן ורגעים משמעותיים בהם לא נכחתי - לילות בהם איתן התעורר מסיוטים על המלחמה ולא הייתי כדי לחבק ולהקשיב, קפיצת ההתבגרות של עוז והשיחות שלא קיימנו על כל הרעיונות והפתרונות לסיום המלחמה שעלו במוחו, השן הראשונה שבקעה לאדם והצעד הראשון שלו, זמן בו כל אחד מהם גדל, התחזק והתפתח ואין סוף רגעים שלא יחזרו.
כששאלו אותי השבוע איך אני מרגישה? עניתי: "אנחנו בהסתגלות". זו האמת. אני, הילדים והמשפחה, כולנו צריכים להסתגל, ללמוד לדבר באותה שפה, לחדש ולחזק את האמון והביטחון האחד בשני. לאט, אבל בטוח.
אני אנצל הזדמנות זו להגיד תודה מעומק ליבי לכל מי שתמך, דאג, ליווה והציע עזרה עם הילדים ובכלל בתקופה הזו, ולהתנצל בפני אלו מכם שכתבו לי הודעות עם מילים טובות ומעודדות או ניסו ליצור קשר ולא הייתה לי את הזמינות והפניות לענות או לכתוב חזרה.
תודה לילדים הנדירים שלי – איתן, עוז-חגי ואדם שלימדו אותי כמה הם חזקים ואמיצים, מה הוא חוסן ואיך מודדים זמן באיכות ולא בכמות, ובעיקר – להכיר תודה על כל מה ומי שיש לי בחיי.
תודה לעידני האהוב שלי, החצי השני שלי, החבר הכי טוב שלי, שתמך בהחלטה שלי לעזוב הכל ולהתגייס למילואים, והיה עבורי משענת, עזר כנגדי, למרות כל האתגרים, המרחק, מיעוט השיחות והזמן המשותף.
את הכרת התודה הגדולה מכולן, אני חייבת כמובן לאמא שלי, האלופה! שלא היססה לרגע, התייצבה מהיום הראשון ל'מילואים' אצלנו בבית, היוותה אם ואב לילדים שלי ושל עידן בכל התקופה הזו בה אני ועידן היינו רחוקים, ודאגה שהם יהיו עטופים, מוגנים ובעיקר שמחים בגוף ובנפש.
אמא את אמיצה וגיבורה אמיתית! היית עבורנו עוגן של חוסן וביטחון בשעת סערה. תודה עליך!
רגע לפני שאסיים, למי ששרד וקרא עד לכאן, יש לי בבקשה אישית –
תהיו רגישים לכל אחד מאיתנו שחוזר הביתה. מילואים או סדיר, לא חשוב מה תפקידנו.
בבקשה, אל תטעו לחשוב שאלו שאינם לוחמים או לא הרגו בנשק האישי שלהם מחבלי חמאס, החוויה שלהם, שלנו, שלי, פחות משמעותית, כואבת או קשה.
כולנו היינו נוכחים בכל יום לחימה עם, לצד ועבור הלוחמים. בין אם בשטח, בחמ"ל או ביחידות העורפיות.
המראות הקשים אליהם נחשפנו, ריח הדם והשריפה, הקולות ולעיתים הצרחות ששמענו בקשר באירועים השונים, האחריות על דרכי פעולה והחלטות שקיבלנו במהלך הקרב והמחשבה הבלתי פוסקת על מה ואיך יכולנו לעשות אחרת, לוחמים ומפקדים, חברים שהיו איתנו ואינם עוד - כל אלו ועוד ילוו אותנו לעד.
עיבוד חוויות הלחימה שונה עבור כל אחד מאיתנו, יש מי שיבחר לשתף ולדבר ויש מי שזקוק לשקט ואפילו מרחק. זהו תהליך ארוך, לעיתים כואב ואין בו קסמים או תרופות פלא, אבל חשוב שהוא יקרה. העזרה הכי גדולה תהיה לאפשר ולכבד את הזמן והדרך של כל אחד מאיתנו.
הפרק הנוכחי הסתיים עבורי, אך המלחמה תיקח עוד זמן לצערי, והספר ממשיך להיכתב.
יש לי ודאות לגבי דבר אחד - למרות כל האתגרים, אלו שהיו ואלו שיבואו, גם כיום, בהסתכלות לאחור, הייתי עושה את אותה בחירה בדיוק!
אני גאה בבחירה שעשיתי ומרגישה זכות ענקית להיות חלק מפרק הלחימה של חטיבת גולני בהגנה על המדינה ויודעת שגם בפרק הבא, באם אדרש, אהיה שם.
ואולי, אין זה מקרי שהתאריך בו אני מסיימת את תקופת המילואים הוא יום המשפחה.
זהו. אני חוזרת הביתה אהובים שלי! קצת דומה וגם קצת אחרת ♥️
