02/11/2020
לפני כמה חודשים שיתפתי כאן שצילמתי אישה שבתחילת הסגר הראשון ברחה מהבית יחד עם ילדיה אחרי שהבינה שהיא לא רוצה להיות התמונה של האישה הבאה בעיתון שנרצחה על ידי בן זוגה האלים. אלה המילים שכתבה לי היום הצהריים:
"פגשתי את שושי בעיצומו של מסע אישי, מסע של קבלה ואהבה עצמית.
ההתבוננות הייתה לא רק חיצונית, אלא גם ובעיקר פנימית.
גוף ונפש הם אחד, זה ידוע. ורואים, בטח רואים, שמשהו שם בתוך פגוע.
נפגשנו, שוחחנו, שאלנו, הצטלמנו. אין לי מילים לתאר כמה נעימות ואמפטיה ונחת משרה שושי על מי שנמצא איתה באותו החדר. אני זוכרת ממש חוויה נעימה.
כשקיבלתי את התמונות היה לי מאוד קשה להסתכל עליהן. בעצם, להסתכל לעצמי, בעיניים. לא אהבתי ולא קיבלתי ולא רציתי את מה שראיתי בתמונות.
ובכל זאת, הצלחתי למצוא שם תמונה אחת שעברה את כל הביקורתיות שלי.
חלפו החודשים.. ואיתם עוד תהליכים. והנה אני חוזרת לתמונות.
אבל לא רק לתמונות של שושי, עוד לפני.
אני חוזרת לתמונות שהיו שם לפני שיצאתי למסע, אני מתבוננת ורואה את עצמי. מוזנחת, רזה, חיוורת, נראה חולה, עם חיוך מאולץ ושיער שצבוע בצבע שלא אני בחרתי. אני מתבוננת פנימה ורואה אדם לא חופשי, ללא שאיפות אישיות, ללא חלומות וללא רצונות, אדם שיושב בכיסא הנאשם ומרצה עונש שלא יגמר לעולם. בין חיים ומוות.
אני עוצרת ועוברת תקופה קדימה לתמונות שצילמה אותי שושי באמצע המסע, אני רואה שם מישהי אבודה, לא מוארת. לא שמחה ולא מאושרת אבל גם לא ממש עצובה, היא לא ממש מרגישה. היא עדיין לא אוהבת את עצמה. היא מבינה ופועלת לשינוי אבל הזמן עוד צריך לעבור.
כעת אני מתבוננת בתמונות שלי מעכשיו, עברו כ4 חודשים. ועוד תהליכים. ואני רואה מישהי יפה ושקטה, שיש לה סוף סוף נחת בחיים אחרי תקופה ארוכה שלא. שחזר לה האור לפנים. גם שלא מטופחת היא נראית בריאה ולא חולה. מישהי שמסוגלת שוב לחלום ולדמיין. שיש לה אושר פנימי שמוקרן החוצה. שאוהבת את עצמה ומקבלת את עצמה כמו שהיא.
אז תודה לך שושי שלימדת אותי להתבונן פנימה לתוך הנפש שמקרינה באופן ישיר על הנראות. כי שבנפש טוב לא צריך כלום, זה פשוט יוצא החוצה, מקרין אור בלי קונסילרים ונצנצים.
שושי יקרה ואהובה ומאוד מאוד נעימה, אין ספק שאת חלק מאוד משמעותי במסע שעברתי ועדיין עוברת.
תודה ושוב תודה"
