24/04/2026
רעיון עלה לי בראש במהלך נסיעה ארוכה,
בדרך לצילום לעוד כתבה. הכול סביב היה
פורח ומלבלב — במיוחד השנה, כשהפריחה
יוצאת דופן. בהתחלה היו אלה הכלניות,
אחר כך הנצו קחוונים, חרציות וחרדלים
ולבסוף פרגים. מתוך היופי הזה חשבתי על
השכול ועל החוסר. על הנשים הצעירות
שפגשתי בשנתיים וחצי האחרונות,
שחייהן השתנו מאז אותה דפיקה בדלת.
סביבן החיים ממשיכים לצעוד, להתקדם,
ואצלן המציאות התהפכה.
תיעדתי השנה לא מעט לוויות
ושבעות. ראיתי הרבה גבורה, צילמתי
משא כבד של כאב ודמעות. ואני כבר
יודעת. הרגע הכי קשה עבורי, הוא זה שבו
אני עוזבת את הבית או את בית הקברות,
ומשאירה את האלמנה מאחור. אני סוגרת
את הדלת על הכאב, אצלה היא רק נפתחת.
זה הרי כאב של עם שלם: כולם באים,
מחבקים ותומכים. הוא נפל כדי שנוכל
להמשיך את חיינו כאן; לולא החיילים
שמגנים עלינו, לא היינו יכולים להמשיך
את היומיום - ללכת לעבודה, לשבת בבית
קפה, לצאת לטיול. האובדן הוא של כולנו,
אבל הכאב הוא אישי. בבית שצילמתי בו
והמשכתי ממנו הלאה, נותרה אישה אחת
שליבה נשבר. שהיגון נשאר שלה.
רציתי לתת עוד מקום לנשים שהקריבו
את האהבה שלהן למען המדינה. כי הן
ממשיכות, מסתכלות קדימה, קמות בבוקר,
בונות את עצמן מחדש באומץ. חלקן כבר
אימהות, חלקן היו רוצות אך לא הספיקו,
חלקן נישאות מחדש.
הן מצידן ביקשו לתת מקום לאהוּב
שאיננו. להנכיח את שמו עוד קצת,
להזכיר את האיש שהיה ואיננו. מבקשות
שנכיר אותו עוד ונשמע עליו יותר.
הן מתגעגעות כל כך, הן חזקות, והן
גם נשברות מדי פעם. הן כאן, מסביבנו,
איתנו, עם הרבה עוצמה ואינסוף זיכרון.
צילמתי אלמנות בתוך הפריחה.
הניגודיות צורמת. ארץ ישראל פורחת,
עוטה הדר, רוויה בדמעות בנותיה ובניה
שנתנו עבורה כל שיכלו לתת.