26/05/2026
יש רגעים שאי אפשר להסביר במילים.
רק הלב מבין אותם.
בשנים האחרונות אני מקבלת המון הודעות
“איך את מצליחה לשלב בין אירועים שמחים לבין התנדבות עם ילדים חולים?”
“איך את מחזיקה נפשית?”
“למה את צריכה את זה בכלל?”
אז התשובה שלי פשוטה מאוד
כי זאת זכות.
צילום הוא המקצוע והאהבה שלי כבר המון שנים.
אבל ההתנדבות בגדולים מהחיים וMake-A-Wish היא הרבה מעבר לצילום בשבילי.
עם השנים הבנתי שאני לא מגיעה רק כדי “לצלם”.
נוצר חיבור אמיתי.
הילדים והמשפחות נפתחים אליי, משתפים, צוחקים, פורקים, מתרגשים…
וברגעים מסוימים אני מרגישה שאני כבר לא רק הצלמת שמחזיקה מצלמה
אני מישהי שנכנסה להם ללב והם נכנסו לשלי.
זה להיות שם ברגעים הכי רגישים שלהם,
ולתת להם מקום פשוט להיות ילדים, להיות משפחה, להיות רגע בתוך אושר ושקט.
זה לתעד חיוך של ילד ששכח לרגע מהמחלה.
זה לראות משפחה שנושמת רגע של אור בתוך מציאות לא פשוטה.
זה לפתוח לילד מחסום קטן בלב ולראות אותו פתאום משתחרר, צוחק ונהנה.
ובתור צלמת יש לי זכות עצומה להשאיר למשפחות זיכרונות.
רגעים אמיתיים של אהבה, של חיבוק, של צחוק, של חיים.
תמונות שהופכות עם הזמן לאוצר .
יש ילדים שמחלימים וממשיכים הלאה, ואני זוכה לראות אותם גדלים וזוכרים את החוויות שעברו.
ויש ילדים שלצערי כבר לא איתנו.
והפוסט הזה הוא גם לזכרם. 🤍
לזכר החיוכים שלהם.
לזכר האור שהם השאירו בעולם.
לזכר הרגעים הקטנים והגדולים שזכיתי לתעד עבור המשפחות שלהם.
כן, יש רגעים ששוברים אותי.
יש תקופות לא פשוטות בכלל.
אבל בתוך כל הכאב הזה יש גם משמעות עצומה.
וכל הודעה מהורה, כל חיבוק מילד, כל חיוך קטן…
נותנים לי את הכוח להמשיך.
אז כל עוד אני יכולה
אני אמשיך לצלם, להקשיב, לחבק, להיות שם, ולתת את הלב שלי דרך העדשה ומעבר אליה.
כי יש דברים שלא מצלמים רק עם מצלמה.
מצלמים אותם עם הנשמה. 🤍
