מיכאל שמידט צלם אמן - michael shmidt

03/08/2026

מילים: מיכאל שמידט

אֶלֶף אֲנָשִׁים בְּאוֹתוֹ אֵירוּעַ,
רַק אֶחָד נִשְׁאַר נָגוּעַ.
רַק אֶחָד קִבֵּל תַּוִּית —
הֶלֶם קְרָב... אוֹ פּוֹסְט־טְרָאוּמָה.
אֶלֶף אֲנָשִׁים עִם אוֹתָהּ תַּוִּית,
וְרַק אֶחָד כְּבָר לֹא יָכוֹל לִסְלוֹחַ.
רַק אֶחָד הִרְגִּישׁ אַחֶרֶת,
וְרַק אֶחָד כְּבָר לֹא אִתָּנוּ.
וְאֵיךְ אַסְבִּיר לְכוּלָּם,
שֶׁאֲנִי הַהוּא...
שָׁם...
הָאֶחָד...
אֶלֶף לוֹחֲמִים מִסְתָּעֲרִים קָדִימָה,
רַק אֶחָד מַמְשִׁיךְ לְהִסְתָּעֵר...
עַד הָרֶגַע הַזֶּה.
רַק אֶחָד חַי אֶת הָרֶגַע,
וְרַק אֶחָד לֹא נוֹשֵׁם...
וְלֹא רַק לְרֶגַע.
אֶלֶף לוֹחֲמִים הָיוּ שָׁם בָּרֶקַע,
וְרַק אֵצֶל אֶחָד
הָרֶקַע נִשְׁאַר קֶבַע.
רַק אֶחָד מַרְגִּישׁ כָּל רֶגַע,
רַק אֶחָד חוֹזֵר לְשָׁם,
אֶל אוֹתוֹ הַצֶּבַע
שֶׁדָּהָה עִם הַשָּׁנִים...
וְאֵיךְ אַסְבִּיר לְכוּלָּם,
שֶׁאֲנִי הַהוּא...
שָׁם...
הָאֶחָד...
אֶלֶף בְּנֵי אָדָם בְּאוֹתוֹ אֵירוּעַ,
וְרַק אֵצֶל אֶחָד
הַצַּלֶּקֶת תִּשָּׁאֵר לָנֶצַח.
רַק אֶחָד יִשָּׁאֵר מֵאָחוֹר,
וְרַק אֶחָד יַצְלִיחַ לִשְׂרוֹד.
אֶלֶף בְּנֵי אָדָם
אִבְּדוּ אֶת הַכֹּל בְּרֶגַע,
רַק אֶחָד יְאַבֵּד
גַּם אֶת אֱלֹהִים.
רַק אֶחָד יְאַבֵּד תִּקְוָה,
רַק אֶחָד יִתְעוֹרֵר...
אֶל עוֹד יוֹם חָדָשׁ.
אֶלֶף אֲנָשִׁים...
וְרַק אֶחָד...
וְאֵיךְ אַסְבִּיר לְכוּלָּם,
שֶׁאֲנִי הַהוּא...
שֶׁנִּשְׁאַר שָׁם...
הָאֶחָד...
וְאֵיךְ אַסְבִּיר לְכוּלָּם...
שֶׁאֲנִי הַהוּא,
שָׁם...
הָאֶחָד...

״רק אחד״ נולד מהמקום שבו אותו אירוע לעולם אינו באמת אותו אירוע עבור...

31/07/2026

״אני פשוט קם״ נכתב מתוך החיים שבין ארבעה קירות:
בית שאמור להיות המקום הבטוח, אבל כל רעש, ריח או מגע עלולים להפוך בו לטריגר.
זה שיר על ההסתגרות, על הקושי לבקש עזרה ועל הפער שבין מה שהחברה רואה לבין מה שמתחולל בפנים.

ובתוך כל זה יש ילדה, ויש חיים.
היא האור והתקווה.

מילים: מיכאל שמידט

אני פשוט קם

יושב לי בין ארבעה קירות,
במקום הבטוח שנקרא בית.

ברדיו מתנגן שיר תקווה,
ובחוץ — עוד חריקה.
סתם עוד שכן שחנה.

כל צליל נחתך באוויר,
כל ריח מציף.
השמש בחוץ מלטפת ומזמינה,
ורק אצלי התריסים
איבדו מגע מזמן...

יושב לי בין ארבעה קירות,
במקום שאמור להיות הבית.

זה קיץ עכשיו,
ואצלי בתוך הבית
הקור שולט בהרגשה.

הכול מועצם,
הכול עולה בבת אחת.
אין ברירה, יש מטרה —
אז קדימה,
נבקש את העזרה.

ושוב אני נזרק אל אותם הרגעים,
כשהרעש שבחוץ
מרעיד אותי מבפנים.

שוב הזיעה,
שוב הצל,
אבל העין מחפשת את האור,
כמהה אל היופי,
אל הדרך לחזור.

שוב אני נסגר,
שוב אני נשבר —
אבל הלב לא מוותר.

אני פשוט קם!

במיטה שוכב לנוח,
בחוץ הכלב רק משחק ונובח.

נזרק בכל הכוח
אל הימים שעוד היה לי כוח.

רעש קטן ברחוב הופך להדף,
צליל אקראי מחזיר אותי
אל אותם הרגעים.

והגוף דרוך,
והרעש לא נותן מנוח.

זה חופש עכשיו בחוץ,
ואצלי אפילו השמש
כבר לא מבקרת.

אבל יש ילדה,
ויש חיים.
ותמיד שם עבורה —
לא כי אין ברירה.

היא האור והתקווה.

ושוב אני נזרק אל אותם הרגעים,
כשהרעש שבחוץ
מרעיד אותי מבפנים.

שוב הזיעה,
שוב הצל,
אבל העין מחפשת את האור,
כמהה אל היופי,
אל הדרך לחזור.

שוב אני נסגר,
שוב אני נשבר —
אבל הלב לא מוותר.

אני פשוט קם!

יש ימים שאתם רואים אותי
וחושבים שהכול בסדר.
יש ימים — והם הרוב —
שאפילו לא תראו אותי.

לא ביקשתי שיקלו עליי את הדרך,
רק ביקשתי שיראו אותי.

אני מנסה לרמוז ולבקש,
אבל מהי עזרה
מול סבל שאי אפשר לתאר?

אז אם כבר התקרבתם —
רק תלחשו.
תנו לי יד בלי מילים.

כי גם לבקש עזרה
זה לא פשוט בכלל.

ושוב אני נזרק אל אותם הרגעים,
כשהרעש שבחוץ
מרעיד אותי מבפנים.

שוב הזיעה,
שוב הצל,
אבל העין מחפשת את האור,
כמהה אל היופי,
אל הדרך לחזור.

שוב אני נסגר,
שוב אני נשבר —
אבל הלב לא מוותר.

אני פשוט קם!

בין ארבעה קירות,
במקום שאמור להיות הבית,
יש ילדה,
ויש חיים.

שוב אני נסגר,
שוב אני נשבר,
ושוב אני קם.

כן —
אני פשוט קם.

#הלםקרב #פוסטטראומה #טראומהמורכבת #שירישראלי #מיכאלשמידט

אֲנִי פָּשׁוּט קָם – שיר על הסתגרות, הלם קרב ופוסט־טראומה מורכבת | ...

19/07/2026

אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת הַמָּחָר,
יוֹשֵׁב לִי בִּכְלוּב שָׁקוּף לְצַד הַדֶּרֶךְ.
לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ יָגִיבוּ אִם יֵדְעוּ,
אֵיךְ יָגִיבוּ אִם לְרֶגַע רַק יַקְשִׁיבוּ.

אֵינִי יוֹדֵעַ זוּגִיּוּת,
וּבַכְּלוּב שֶׁאִישׁ אֵינוֹ רוֹאֶה — אֲנִי עוֹד יֶשְׁנוֹ.
לֹא יוֹדֵעַ אִם מַגָּע מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בֶּעָבָר,
אֵיךְ אָגִיב אִם אֶתֵּן לְעַצְמִי שׁוּב לְהַרְגִּישׁ.

אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לָצֵאת, לְהֵרָאוֹת,
עוֹצֵם עֵינַי מוּל חֲשֵׁכָה מוּאֶרֶת.
לֹא יוֹדֵעַ אִם הַשָּׁקוּף הוּא רַק עוֹד אַשְׁלָיָה,
מוֹשִׁיט אֶת יָדִי, מְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה.
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם בִּכְלָל כְּדַאי לִהְיוֹת,
כְּשֶׁכָּל הַמַּהוּת הִיא פָּשׁוּט — לִחְיוֹת.

תִּרְאִי אוֹתִי מִבַּעַד לַשָּׁקוּף,
גַּם כְּשֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְהֵחָשֵׂף.
אַל תְּנַסִּי לִשְׁבֹּר, אַל תְּנַסִּי לִפְתֹּר,
רַק שְׁבִי לְצִדִּי עַד שֶׁאֶלְמַד שׁוּב לִבְחֹר.
אִם הַמַּגָּע עוֹד זוֹכֵר אֶת הַדֶּרֶךְ לַגּוּף,
וְאִם הַלֵּב עוֹד יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ עַד הַסּוֹף,
אָז אוּלַי לֹא מְאֻחָר לִהְיוֹת,
אוּלַי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת — וְלֹא רַק לְחַכּוֹת.

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הָאֶתְמוֹל,
נִשְׁאָב שׁוּב אֶל אוֹתוֹ זִכָּרוֹן עָמֹק.
כֵּן, אֲנִי נוֹשֵׁם, מְדַבֵּר,
וַאֲפִלּוּ מִדֵּי פַּעַם עוֹד חוֹלֵם —
אֲבָל אֵיךְ מַרְגִּישׁ לִהְיוֹת,
וְלֹא רַק לַחֲלוֹם?

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת כְּמִיהַת הַנְּשָׁמָה,
וְעָמֹק בִּפְנִים, בֵּינִי לְבֵין הַלֵּב,
עוֹד חָבוּי מָקוֹם לְלֶהָבָה תְּאוֹמָה.
כֵּן, אֲנִי פָּצוּעַ, חָבוּל, מֻתָּשׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר,
וְיוֹתֵר מִכֹּל רוֹצֶה פָּשׁוּט לַחֲלֹק.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ נְקֻדַּת אַל־חֲזוֹר,
אֲבָל אוּלַי גַּם מִמֶּנָּה אֶפְשָׁר לַחֲזוֹר.
אָז בּוֹאִי נִצְעַד יַחַד,
גַּם כְּשֶׁהַצַּעַד לֹא בָּרוּר.
בְּלִי לְהַבְטִיחַ שֶׁנַּגִּיעַ,
בְּלִי לִמְחֹק אֶת הָאֶתְמוֹל,
בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר —
רַק לֹא לָלֶכֶת שׁוּב לְבַד.

אוּלַי הִגִּיעַ הַזְּמַן לִחְיוֹת —
וְלֹא רַק לְחַכּוֹת.

#מילים #לחן מיכאל שמידט צלם אמן - michael shmidt מיכאל חיים שמידט

מִבַּעַד לַשָּׁקוּףשיר על המקום שבו אדם נושם, מדבר ואפילו חולם — ...

19/07/2026

לימדו אותי לעצור את הרגע,
לנשום אל תוך עצמי — בלי תנועה,
לעצור את הלב כמו פסל דומם,
נצח נחרט — צלקת בנשמה.

עם כל נשימה — אני נשבר,
עם כל נשימה — אני נשבע,
לא חוזר לשם — גם אם אפול,
גם אם זה יעלה לי בחיי.

ואני כל יום — את עצמי לומד,
לנשום גם כשהלב רועד,
ואז שוב דממה — ואני שם...
בין זיכרונות שלא נגמרים.

אני נושם — למרות הכול אני נושם!
מהשברים — אני קם, לא נעלם!
הכאב בי צורח — אבל אני חי,
לא חוזר לשם — גם במחיר חיי!

אני נושם — ותראי אותי עכשיו,
מהחושך — מדליק לי אור בלב,
לקחו לי תום — אבל לא את האור,
אני נשאר — אני בוחר לחזור!

הם לקחו ממני תום של ילד,
השאירו לילה בתוך היום,
אין כאן אחריות — אין מי שיראה,
רק הד רחוק — שלא עונה פתאום.

לימדו אותי — שטובת הכלל
היא מעל עצמי — בלי לשאול,
נלחמתי כדי לחיות עוד רגע,
שרדתי כדי לא ליפול.

לנשום... ושוב לנשום...
כמו אלוהים — שמחליט גורלות,
מי לחיים ומי לעננים,
ואני באמצע — בין העולמות.

הייתי שם —
גם עין שמביטה,
גם יד שמכוונת — בלילה קר,
בין כוונת לעדשה חיפשתי אמת,
וחזרתי שבור — יותר ממה שנשאר.

והיום לא קיים — רק שורד,
המחר רחוק — כמו חלום,
והעבר נוגע — בכל מקום,
לא נותן לי לנשום עד הסוף...

אבא יקר,
אתה האור שלי,
אני אוהבת אותך,
אתה תמיד איתי.

כשקשה לך — תזכור אותי,
כשכואב — אני כאן בלב,
אל תלך רחוק מדי,
אני מחזירה אותך אליי.

ילדה, אני קם כל בוקר עבורך,
ילדתי, אני עוד נלחם למענך,
אם נשאר בי עוד אור בעולם —
זו את... ואת הסיבה שאני נושם.

אני נושם — עכשיו באמת נושם!
לא רק שורד — אני גם חי ושלם!
מהחושך — יצאתי לראות אור,
ולא חוזר — לא אחזור!

אני נושם — ותראי אותי עכשיו,
לא לבד — יש לי אותך, ילדה, בלב,
אם לקחו הכול — נשאר לי אותך:
את האור שלי... ואת הסיבה לחיות.

למדו אותי מחדש — את הנשימה,
הורידו כוונת — תנו מצלמה,
שאאיר את ליבי...
ואת העולם...
#צילום #מילים מיכאל חיים שמידט

נשימה צורבתיש נשימות שמכניסות אוויר לגוף — ויש נשימות שנושאות בתו...

17/07/2026

מילים: מיכאל שמידט

נְשָׁמוֹת עִם הֶלֶם קְרָב,
שֶׁרַק רוֹצוֹת מָקוֹם לָנוּחַ.
נְשָׁמוֹת עִם טְרָאוּמָה מֻרְכֶּבֶת,
שֶׁעֲדַיִן אֵין לָהּ הַגְדָּרָה.

נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת,
בַּמֶּרְחָב שֶׁל הַהִישָּׂרְדוּת.
נְשָׁמוֹת אֲבוּדוֹת בְּרֵיחוֹת,
בִּצְבָעִים וּבִרְגָעִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים.

וּבֵין כָּל אוֹתָם רְגָעִים,
אֲנִי עוֹד אוֹמֵר תּוֹדָה לֵאלֹהִים.
וּבֵין כָּל הַנְּפִילוֹת,
אֲנִי חוֹזֵר אֶל אוֹתָן תְּפִלּוֹת.

אֲנִי כָּאן...
אֲנִי קַיָּם...

וְתוֹדָה לְךָ,
בּוֹרֵא עוֹלָם.

נְשָׁמוֹת שֶׁרַק אֶתְמוֹל
אֶת תְּעוּדַת הַסִּיּוּם קִבְּלוּ.
וְהִנֵּה הֵן הַיּוֹם,
עִם נֶשֶׁק בַּיָּדַיִם.

נְשָׁמוֹת שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת,
וְרַק מִסְתָּעֲרוֹת.
מִתּוֹךְ חֲלוֹם, מִתּוֹךְ תִּקְוָה,
שֶׁזֹּאת הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה.

נְשָׁמוֹת שֶׁיּוֹם אֶחָד יִשְׁאֲלוּ:
אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ לֹא לִהְיוֹת?
לִנְשֹׁם, לָלֶכֶת וּלְדַבֵּר,
אֲבָל בִּפְנִים כְּבָר לֹא לִחְיוֹת.

נְשָׁמוֹת שֶׁמַּקְרִיבוֹת מִשְׁפָּחוֹת,
בְּלִי לִשְׁאֹל מַה יִהְיֶה מָחָר.

וּבֵין כָּל אוֹתָם רְגָעִים,
אֲנִי עוֹד אוֹמֵר תּוֹדָה לֵאלֹהִים.
וּבֵין כָּל הַנְּפִילוֹת,
אֲנִי חוֹזֵר אֶל אוֹתָן תְּפִלּוֹת.

אֲנִי כָּאן...
אֲנִי קַיָּם...

וְתוֹדָה לְךָ,
בּוֹרֵא עוֹלָם.

נְשָׁמוֹת שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ,
הֵן פָּשׁוּט הִתְיַצְּבוּ.
לָקְחוּ נֶשֶׁק,
וְשׁוּב הִסְתָּעֲרוּ.

וְהִנֵּה הֵן כָּאן הַיּוֹם.

כְּמֵהוֹת...

לַחֲזֹר פָּשׁוּט לִחְיוֹת.

נְשָׁמוֹת פְּצוּעוֹת וְלֹא נִרְאוֹת,
שֶׁאֶת תִּקְוָתָן רָמְסוּ מוֹסְדוֹת.

נְשָׁמוֹת שֶׁאֵין לָהֶן בְּרֵרָה,
כִּי הֵן הֵבִיאוּ חַיִּים.
וְיֵשׁ יְלָדִים שֶׁמְּחַכִּים,
שֶׁאַבָּא יָשׁוּב מֵהַמִּלְחָמָה שֶׁבִּפְנִים.

נְשָׁמוֹת טוֹבוֹת,
שֶׁרַק מְבַקְּשׁוֹת עֶזְרָה.
מִבְּנֵי אָדָם,
לֹא רַק מֵאֱלֹהִים.

כִּי לֹא כָּל מִלְחָמָה
נִגְמֶרֶת כְּשֶׁחוֹזְרִים הַבַּיְתָה.
יֵשׁ מִלְחָמוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת בַּגּוּף,
וְיֵשׁ קְרָבוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תְּמוּנָה.

וְכָל מַה שֶׁבִּקַּשְׁנוּ,
הָיָה מָקוֹם קָטָן לָנוּחַ.
יָד שֶׁתֹּאחַז,
וְאָדָם שֶׁיִּרְאֶה אֶת הַפְּצִיעָה.

וּבֵין כָּל אוֹתָם רְגָעִים,
אֲנִי עוֹד אוֹמֵר תּוֹדָה לֵאלֹהִים.
וּבֵין כָּל הַנְּפִילוֹת,
אֲנִי חוֹזֵר אֶל אוֹתָן תְּפִלּוֹת.

אֲנִי כָּאן...
אֲנִי קַיָּם...

גַּם כְּשֶׁבִּפְנִים
עוֹד נִמְשֶׁכֶת הַמִּלְחָמָה.

אֲנִי כָּאן...
אֲנִי קַיָּם...

וְתוֹדָה לְךָ,
בּוֹרֵא עוֹלָם.

״אֲנִי כָּאן״ הוא שיר שכתבתי מתוך ההתמודדות עם הלם קרב פגיעות מיניו...

02/04/2026

לימדו אותי לעצור את הרגע,
לנשום אל תוך עצמי — בלי תנועה,
לעצור את הלב כמו פסל דומם,
נצח נחרט — צלקת בנשמה.

עם כל נשימה — אני נשבר,
עם כל נשימה — אני נשבע,
לא חוזר לשם — גם אם אפול,
גם אם זה יעלה לי בחיי.

ואני כל יום — את עצמי לומד,
לנשום גם כשהלב רועד,
ואז שוב דממה — ואני שם...
בין זיכרונות שלא נגמרים.

אני נושם — למרות הכול אני נושם!
מהשברים — אני קם, לא נעלם!
הכאב בי צורח — אבל אני חי,
לא חוזר לשם — גם במחיר חיי!

אני נושם — ותראי אותי עכשיו,
מהחושך — מדליק לי אור בלב,
לקחו לי תום — אבל לא את האור,
אני נשאר — אני בוחר לחזור!

הם לקחו ממני תום של ילד,
השאירו לילה בתוך היום,
אין כאן אחריות — אין מי שיראה,
רק הד רחוק — שלא עונה פתאום.

לימדו אותי — שטובת הכלל,
היא מעל עצמי — בלי לשאול,
נלחמתי כדי לחיות עוד רגע,
שרדתי כדי לא ליפול.

לנשום... ושוב לנשום...
כמו אלוהים — שמחליט גורלות,
מי לחיים ומי לעננים,
ואני באמצע — בין העולמות.

הייתי שם —
גם עין שמביטה,
גם יד שמכוונת — בלילה קר,
בין כוונת לעדשה חיפשתי אמת,
וחזרתי שבור — יותר ממה שנשאר.

והיום לא קיים — רק שורד,
המחר רחוק — כמו חלום,
והעבר נוגע — בכל מקום,
לא נותן לי לנשום עד הסוף...

אני נושם — למרות הכול אני נושם!
מהשברים — אני קם, לא נעלם!
הכאב בי צורח — אבל אני חי,
לא חוזר לשם — גם במחיר חיי!

אני נושם — ותראי אותי עכשיו,
מהחושך — מדליק לי אור בלב,
לקחו לי תום — אבל לא את האור,
אני נשאר — אני בוחר לחזור!

אבא יקר,
אתה האור שלי,
אני אוהבת אותך,
אתה תמיד איתי.

כשקשה לך — תזכור אותי,
כשכואב — אני כאן בלב,
אל תלך רחוק מדי,
אני מחזירה אותך אליי.

ילדה אני קם כל בוקר עבורך,
ילדתי אני עוד נלחם למענך ,
אם נשאר בי עוד אור בעולם —
זו את… ואת הסיבה שאני נושם.

אני נושם — עכשיו באמת נושם!
לא רק שורד — אני גם חי ושלם!
מהחושך — יצאתי לראות אור,
ולא חוזר — לא אחזור!

אני נושם — ותראי אותי עכשיו,
לא לבד — יש לי אות--ך ילדה בלב,
אם לקחו הכול — נשאר לי אות--ך.:
את האור שלי… ואת הסיבה לחיות.

למדו אותי מחדש — את הנשימה,
הורידו כוונת — תנו מצלמה,
שאאיר את ליבי…
ואת העולם…
#צילום : מיכאל שמידט צלם אמן - michael shmidt