22/12/2024
לפני יומיים (בעצם שלושה), היתה לי שיחת טלפון ארוכה עם שרון, קולגה שלי, מדריכה בגליץ שגרה בנהריה. אני במקור מנהריה, שתינו מצלמות הריון ובת מצווש, שתינו מצלמות גם באור טבעי וגם בסטודיו, ובמהלך השיחה על מלא דברים, היא אמרה לי שהיא בקושי ראתה תמונות שלי. וזה הפתיע אותי. אנחנו מכירות כבר כמה שנים, באמת היא לא ראתה תמונות שלי? זה הפתיע אותי ויחד עם זאת, לא הפתיע אותי בכלל, הציב לי מראה מול הפנים. כבר שנים שאני מספרת בכל קורס מחדש “זה האינסטגרם שלי, אבל אני לא מעלה תמונות, אני מתכננת להתחיל להעלות ממש בקרוב”. אבל בסופו של דבר, הבנתי פתאום ביתר שאת שלמעט מי שמצטלמת אצלי, כמה חברים קרובים שאני שולחת להם פה ושם תמונות, הסטודנטים שלי שרואים תמונות שלי במצגות וכמובן החברים מהאג’יליטי שמגיעים לתחרויות (שאת התמונות הללו אני מפרסמת בקבוצת צלמי ספורט כלבני ישראל), אף אחד בעצם, לא רואה את התמונות שלי. זה נשמע שהרבה רואים, אבל בעצם... לא. מצולמות שלי מחכות שנים שאפרסם תמונות שלהן, הילדים מצילומי ההריון כבר הולכים לגן ואני עוד לא העלאתי את התמונות... אני כותבת את זה ועולה לי חיוך קטן ונבוך לפנים... כי תמיד יש לי תירוצים טובים (באמת טובים) למה. אבל לא עוד.
החלטתי ש-2025 תהיה שנה שבה אחזור לעשות מה שטוב לי וכחלק מזה, בשעה טובה וסוף סוף לתת לתמונות שלי במה. לצאת מהמגירות ולראות אור. הגיע הזמן לפרוע את כל החובות הישנים ופשוט לפרסם ולהתמיד בכך.
במקום להתחיל ב-2025, אני מתחילה דווקא בסוף 2024.
עם תמונות שכבר פרסמתי בפייסבוק. האוסטרליות שלי- איימי שלי עם סיגל, וארייה שלי עם רום הבכורה שלי. רצות בתחרות המועדון הראשונה במועדון האג’יליטי שלנו – DAFbySigal במתחם ביס
