10/02/2026
About two weeks into “Eyes,” and I’m starting to understand what I’m really looking for:
Two weeks of photographing eyes, and two weeks of realizing that this journey is changing me far more than I expected. What began as a simple act, another photo, another pair of eyes has become a quiet ritual I go through with myself each day. Every time I lift the camera, I meet something new: fear hiding behind confidence, softness flickering inside a hard gaze, hope shimmering through fatigue. Every pair of eyes carries a story I can’t fully know, yet I feel it deeply.
I notice myself shifting. I pause more. I listen more. I catch the tiny vibrations of emotion that pass through a stranger’s glance. And I’m beginning to understand that this project doesn’t only reveal the people in front of me it reveals me. The judgments I carry, the assumptions I make without noticing, the places inside myself I’m hesitant to look at.
And from all of this, slowly, the vision for the future installation “Eyes” begins to take shape within me. It doesn’t exist yet, but I can already sense it. I imagine a visitor stepping into a quiet hall, surrounded by hundreds of gazes, the same ones I’m collecting now. I see them walking down a long corridor, feeling what I feel each time I press the shutter: the weight of opinions, judgments, and voices that shape us without our awareness.
I imagine them entering a space of broken mirrors, watching their reflection split and tremble just as I sometimes feel when I photograph. And then I see them arriving at a single, whole mirror. Standing before it. Breathing. Remembering. Realizing that the strength they were searching for was never outside. It was inside all along.
And I understand that this is my journey too. I’m not just building an installation; I’m building a path back to myself.
The journey continues. Tomorrow I’ll lift the camera again, and another pair of eyes will meet mine. With each encounter, I learn a little more about the world and a little more about myself.
https://www.instagram.com/raul.goldemann
כשבועיים לתוך “עיניים” ואני מתחיל להבין מה אני באמת מחפש:
שבועיים שאני מצלם עיניים, ושבועיים שאני מגלה שהמסע הזה משנה אותי יותר ממה שדמיינתי. מה שהתחיל כפעולה פשוטה עוד צילום, עוד זוג עיניים הפך לטקס יומי שאני עובר עם עצמי. בכל פעם שאני מרים את המצלמה, אני פוגש משהו חדש: פחד שמסתתר מאחורי ביטחון, רכות שמופיעה בתוך מבט קשוח, תקווה שמנצנצת בתוך עייפות. כל זוג עיניים שאני מצלם נושא סיפור שאני לא יכול לדעת, אבל אני מרגיש אותו עמוק.
אני שם לב שאני משתנה. אני עוצר יותר. מקשיב יותר. רואה את הרעידות הקטנות של הרגש שעוברות דרך מבט של אדם זר. ואני מבין שהפרויקט הזה לא רק חושף את מי שמולי הוא חושף אותי. את השיפוטים שאני סוחב, את ההנחות שאני מייצר בלי לשים לב, את המקומות שאני מפחד להביט בהם.
ומתוך כל זה, לאט־לאט, מתחיל להיוולד בתוכי החזון של המיצב העתידי “עיניים”. הוא עדיין לא קיים, אבל אני כבר מרגיש אותו. אני רואה בעיני רוחי מבקר שנכנס לאולם שקט, מוקף במאות מבטים אותם מבטים שאני אוסף עכשיו. אני רואה אותו צועד במסדרון ומרגיש את מה שאני מרגיש בכל צילום: את המשקל של הדעות, של השיפוטים, של הקולות שמעצבים אותנו בלי שנשים לב.
אני מדמיין אותו נכנס לחלל של שברי מראות, רואה את עצמו מתפצל, מתערער בדיוק כמו שאני מרגיש לפעמים כשאני מצלם. ואז אני רואה אותו מגיע למראה אחת, שלמה, נקייה. עומד מולה. נושם. נזכר. מבין שהכוח שהוא חיפש לא נמצא בחוץ. הוא היה שם כל הזמן, בפנים.
ואני מבין שזה גם המסע שלי. שאני לא רק בונה מיצב אני בונה דרך חזרה לעצמי.
המסע נמשך. מחר אחזיק שוב את המצלמה, ושוב זוג עיניים יפגשו את עיניי. ובכל מפגש כזה, אני לומד עוד משהו על העולם ועוד משהו עליי.
