05/11/2023
לפני שבוע הצטרפתי למטה האזרחי בראש העין לשמח את משפחות המפונים מקיבוץ גבים בקיבוץ מזרע.
רבות אפשר לספר על האירגון, הדברים הנפלאים שהביאו, המתנדבים, הבגדים, האוכל, הצעצועים, היצירה, הבובות...
שבוע או שבועיים קודם לכן, קראתי פוסט (היום אני מצטערת שלא שיתפתי אותו) של מישהי מהמערך הטיפולי (האזרחי כמובן שאזרחי והתנדבותי) שביקרה את המפונים בים המלח והיא סיפרה על הילדים שאוגרים צעצועים ולא מוכנים לחלוק וכאילו בונים לעצמם את הטריטוריה שלהם מחדש.
בכיתי כשקראתי את הפוסט ההוא, זה שבר את לבי השבור ממילא לרסיסים דקים ופוצעים יותר.
כשהתחיל ההפנינג, החבאתי את הדמעות מאחורי המצלמה והתמקדתי בילדים בעיקר.
אני מסתכלת על האנשים שהולכים מדוכן לדוכן, עומדים ומשוחחים, וכאילו הכל נראה נורא נורמלי,
אבל הכל ריק וסדוק ואפל מבפנים.
הילדים, כמו שכתבה ההיא מים המלח, התלהבו מאד והתחילו ללקט לעצמם את הדברים שמתאימים להם.
מי בידיים ומי בתיק או להורה המלווה,
והמבט שלהם,
השמחה הרגעית שמכסה את שלושת השבועות שהם מחוץ לבית,
את הגעגוע למשחקים והבגדים שנשארו מאחור,
את הרצון למשהו משלהם במקום האירעי שבו הם נמצאים,
הגעגועים לחיות המחמד,
הרצון למשהו קבוע משלהם,
לנורמליות.
ולכאורה,
הכל היה נורמלי- חיכו בתור לפופקורן ושיערות סבתא,
שיחקו בבועות סבון ומשחקי ג׳גלינג,
אכלו פלאפל, בחרו בגדים, קיבלו מתנות.
והכל נראה נורמלי,
חוץ מזה ששום דבר מזה לא באמת,
והכל מכסה על טראומה פסיכית שעוד תרים את ראשה בהמשך הדרך,
והילדים האלו,
התחשק לי לחבק כל אחד ואחת מהם,
והם באים לפלרטט עם המצלמה,
והמבט שלהם שמח וחשדני מעט,
והם ילדים.
ילדים במלחמה.
מלחמה על המדינה שלהם,
מלחמה על החיים שלהם,
מלחמה על השפיות שלהם.
וכבר שבוע שהם מסתובבים איתי,
בראש ובלב,
ובא לי להציל את כולם ולעשות להם rewind .
במקום זה,
כשחזרנו לאוטו והתכוננו ללכת הביתה,
אחת הנשים שבאתי איתן ברכב,
מצאה גורת חתולים קטנה וחלושה,
והתיישבנו איתה על הרצפה,
וליטפנו אותה,
והתלבטתי בקול רם אם לקחת אותה או לא,
אבל בלב ידעתי שאני אקח אותה,
כי הייתי חייבת להציל מישהו באותו ערב.
אז אחרי שלושה שבועות קשים מנשוא נפשית,
החלטתי לקחת אותה,
כדי להציל גם קצת את עצמי.
