19/11/2024
"אמא, על מה את מסתכלת?" שאל אותי בני תוך כדי שהוא נצמד אליי.
תשובתי התמהמה, המשכתי להרהר כמה רגעים לפני שעניתי "אאמממ, אני מחפשת".
"את מי את מחפשת?" הוא שאל תוך כדי שהוא מסיט את מבטו אל הכיוון שעיניי נשאו.
"את התקווה", אני מחפשת את התקווה. הרבה זמן שלא ראיתי אותה. היא חמקמקה מאוד" אמרתי ומלאתי את ראותיי בנשימה עמוקה ונשפתי החוצה את האוויר שהתמלא בראותיי.
"אני יעזור לך" הוא אמר באבירות "איך היא ניראת? איזה צבעים יש לה?" הוא שאל בתום מלא אנרגיה ממגנטת.
חשבתי כמה רגעים לפני שהצלחתי לגייס את המחשבות ולבטא אותם למילים "אני חושבת שהיא כל הזמן משנה את צורתה, יש לה את כל הצבעים הבהירים והנוצצים, היא בוהקת בזוהר. וכשרואים אותה - יודעים ללא ספק שזו היא" עצרתי את דבריי לרגע רק כדי להוריד אליו את מבטי מהשמיים והסתכלתי לתוך עיניו התמימות.
"אמא, את מאמינה שבסוף את תפגשי אותה? שהיא תתגלה?" הוא המשיך לשאול.
"בני, אתה יודע מה יותר חזק מאמונה?" שאלתי אותו.
"מה?" הוא מלמל בחצי לחישה.
קרבתי אותו חזק לחיקי וחיבקתי אותו ארוכות "מתוק שלי, מה שיותר חזק מ'האמונה' זאת - 'ידיעה'! אני פשוט יודעת שיום אחד היא תבוא אליי ותרגש אותי ותמלא אותי וסביבי, ואז לא יהיה לי ספק שזו היא. למרות שלפעמים אני מתבלבת וחושבת שזו היא... אני מקווה שכשהיא תבוא אני אהיה בידיעה מוחלטת שזו היא" עצרתי את ההסבר שלי כי גרוני התמלא בהתרגשות ודמעות נקוו בצידי עיני.
לא רציתי שיראה שאני ככה רגשנית , הוא לא יבין.
והאמת שגם אני לא מבינה.
אבל אני יודעת שאפגוש אותה...
את 'התקווה' .... אמן שהיא תחייך אליי בחזרה.
