02/01/2024
אתמול ישבתי בדכדוך ארוך.
לא הבנתי למה.
לא הורמונים, לא שום לקוח מעצבן, אפילו למרבה הפלא,
בעלי היה מדויק בדיוק למה שציפיתי וביקשתי ממנו. אפילו יותר.
אבל זה לא עזר.
הייתי פשוט עצובה.
מפה לשם ברחתי למה שאני יודעת לעשות הכי טוב,
פשוט, לעבוד.
במקום לקחת יום חופש, לקחתי יום עבודה מלא, 2 משמרות כדי לסיים דברים תקועים.
אחלה פתרון.
והעצב לא ברח לשום מקום.
הוא נשאר וחיכה שאתייחס אליו.
תוך כדי העבודה פתחתי יוטיוב וצפיתי בהופעה חיה מטורפת
עמוסת כלי נגינה והסאונד היה מדהים.
ואז הגיע הצ'לו.
ועברה לי מחשבה בראש:
אני רוצה להיות נגנית צ'לו! איזה דבר מטורף הצליל הזה!
ואז נפל לי האסימון ברעש ממש חזק.
אני עצובה בגלל שעכשיו היתה נקודת חשבונפש, התחילה לה שנת 2024
ועם התחזית המופלאה שבניתי (יש לציין בעזרת בעלי בבית קפה שקט),
הבנתי שעברה עוד שנה,
והבנתי כמה דברים מכל מה שרציתי - לא עשיתי.
ולדברים שלא עשיתי - אין להם סוף.
לא למדתי קונדיטוריה (רציתי רק לשניה)
לא יצאתי להפיק ארועים (הדבר היחיד שאני אוהבת זה רק הפרחים החיים)
לא שיפצתי מטבח
לא קניתי עוד פאה
לא עברתי משרד (מעבר דירה של המשרד הכוונה)
לא לא לא.
והקטע המדהים הוא, שאם אני רוצה עכשיו, הרשימה הזו יכולה להתארך בלי סוף.
והצליל של האסימון הדהד לי חזק.
זה מזכיר לי שפעם חזרתי מקניות, אחרי שגררתי רגליים באיזה קניון עודפים,
וחזרתי עם 3 שקיות, והאמת לא ממש זולות.
בעלי פרגן בנחמדות, אבל היה קצת בשוק ממה ששילמתי על העודפים
ואני באיזה התנצלות מלאת כנות אמרתי לו:
אבל אין לך מושג על כמה דברים שממש רציתי ויתרתי.
באונג.
קרששש.
את מה שאין לי - העולם מלא בו.
אין לי את כל מה שיש לכל העולם ולי אין, שזה בערך פי מיליארד! ממה שיש לי.
ולרגע אחד שקט פנימי הבנתי את מה שחז"ל אמרו
"איזה עשיר השמח בחלקו".
כי כל עוד לא אומר תודה על מה שהשגתי, על מה שכן יש לי,
עד שלא אראה את הדברים הטובים שיש סביבי,
שה' נתן לי מאוצר מתנת חינם,
תמיד אהיה במחסור.
מחזור של זמן, מחסור של כסף, מחזור של התנסות,
מחסור של כל מה שיש לאחרים ולי אין.
ולכן מידי פעם עולי בי דכדוך
כשאני צופה מהצד בחיים של אחרים.
כי באותו רגע המחסור עולה.
וזה למה כשאני רוצה קצת אושר פשוט,
אני חייבת להניח את המחשב והטלפון והתקשורת בצד.
ולהפסיק לצפות במה שיש לאחרים.
כי השגתי המון בשנה שחלפה
אתם יודעים מה? אני לא ממש אפרט, כדי שלא תפלו בתוך רשת השקר הזו
שבה אין לכם את מה שיש לי.
אבל בלי להודות אי אפשר, נכון?
שנותר בי עוד רעב אינסוף להשיג,
שבלעדיו המנוע שלי יכבה.
להודות שיש לי עדיין רעיונות! איך להמשיך
לשדרג, לשאוף ולתת את הרמה הבאה ללקוחות שלי,
ולאהוב את החיים שלי,
שיש בהם את מה שאין לאף אחד בעולם.
העצב עוד לא הלך לגמרי, אבל הענן התפזר.
ואת השיעור הזה אני אצטרך להזכיר לעצמי המון!
כי בתפקיד שה' נתן לי, הוא גם נתן לי חדר כושר מנטלי,
לנשמה, לנפש.
ומה שאני צריכה לעשות זה רק צעד אחד! קטן! בכל רגע.
וכל רצון שעולה בי למשהו שיש לאחרים ולי לא -
לא למחוק אותו!
אלא לומר לו "זה בסדר שאתה לא שלי, ואני יכולה להנות ממנו מהצד.
להקשיב לצלילים של הצ'לו, גם אם אני לא יושבת על הבמה".
ולהודות שוב על מה שיש, ולהודות, שיש לי כל כך הרבה.
ותודה.
(לא הצלחתי לברוח מלוק קולנועי כשיצרתי בשניה את התמונה הזו במידג'רני)
