Word & image by alis - photography

29/02/2020

פרחים לשבת

28/02/2020

Play...

02/04/2019

Let the sunshine in❤️

28/03/2019

"כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר"
מאיר אריאל

23/07/2017

היא שאלה אותי פעם מה מלאכים לובשים. מסבירה כי בסרטים הם מופיעים בלבן, עם הילה מעל ראשם, כנפיים צחורות ומרשימות.
הסברתי שזה תלוי איזה סרטים רואים.
יש גם כאלו שמופיעים בשריון על מדרגות הכנסייה ומביעים זעם, ויש כאלו במעילים שחורים המכילים את כל העצב ולוקחים אותו הלאה מכאן יחד עם ליבם השבור.
ומה תפקידם, היא ממשיכה וחוקרת, מעמתת אותי עם האמונות שלי.
זה עניין של ייעוד, זה נבנה מתוך מערכת היחסים בין המלאך למי שהוא נועד לשמור עליו, לא? אני עוצר ומביט בה מהרהרת בדברים שלי.
השיחות שלנו התמימות, העמוקות, הסוחפות, אלו שאני חי עבורן, תמיד מגדירות אותי מחדש, גם כשהייתי בטוח במהותי ולא היה בי כל ספק.

***

יושבים מול הים, מביטים בחלקיו הסוערים ובחלקיו הזוממים.
היא מביטה בי, אני בה ושנינו מחליטים לקום על רגלינו ולרוץ לשטוף במים קצת מהחום הזה.
שנינו מחייכים לשמש, מתיזים טיפות קרירות ומלוחות לכל עבר, צוחקים בקול גדול.

***

היא לא מרבה ללכת לים יותר, גם אם כן היא יושבת על החוף, מביטה אל הגלים, ספק מחייכת ספק מהרהרת. היא לא מדברת עליו הרבה, היא יודעת שהיא דומה לו, יש להם אותם העיניים והם אוהבים לחרוץ לשון. הוא הבטיח לה שבכל יום הולדת ישיר לה את השיר שאהבה לשמוע אותו שר, על חלב שנוטף מחיוכה ועל דובים גדולים שתחבק מתוך שנתה, ובסוף השיר היא הבטיחה שתמיד תתן לו חיבוק גדול ונשיקה, לא משנה בת כמה תהיה.

***

היא חוגגת 16. ברדיו מנגן השיר שהיא אוהבת כ"כ, זה שהבטיח לשיר לה, היא נוסעת לבית הקברות, היא רוצה לעמוד בהבטחתה.
היום היא יודעת שיש מלאכים הלבושים בבגדים רגילים, שנראים ככל האדם, אף אחד כלל לא יחשוד שזהו ייעודם עד מגיע הרגע בו הם עושים את הבלתי נתפס, מסכנים עצמם להבטיח את בטחונו ושלומו של האחר.
היא זוכרת לו את גבורתו, זוכרת את מגע ידיו, את חיוכו שנמס אל הגלים, זוכרת את קולו המרגיע, ויותר מכל זוכרת את הבטחתו ויודעת שממש עכשיו הוא מביט בה, מלטף את שערה ושר לה שוב ושוב את השיר שאהבה כל כך, זה שמבטיח לה עולם חדש וטוב.

07/01/2017

Negev Zoo

18/01/2015

העץ הבודד

הרחם שלה פצוע. הזוי שרחם הוא לא פצועה, בהיותו פונקציה נשית מהותית כל כך.
זו פציעה מימי הצבא. הפסקת הריון. היא לא זוכרת יותר מדי פרטים, רק תחושת בדידות, כל התקופה ההיא מתמצה לידי תחושת בדידות עמוקה, פרצופים שיפוטיים ולשונות מצקצקות.

גם היום הרחם שלה נצבט, אחרי ביקור הנכדים אצל שכנתה טובה. גם היום היא נחנקה מבדידותה. גם היום תלך אל העץ הבודד, המקום אליו היא בורחת בכל פעם שהלבד סוגר עליה.

מוזר, איך מקום מדברי נטוש הוא בית לזוגות אוהבים, מנוחת עדרים ורועיהן וליבה הבודד עד מאוד. כולם באים תחת ענפיו הרחבים, למצוא את המחבוא אותו הם מבקשים.
לפעמים הוא מדבר אליה, מכסה במילים את השלכת שאחזה בה, מנחם בדמעותיו את שורשיה היבשים מצמאון, תומך בגבו בגזעה החלול. כך הם מתערסלים בין מילים, בין עלים, עד שהשתיקה מוצאת יציבות עליו יכול הכאב לנוח.

היא פוסעת חזרה אל הקיבוץ, ברגליים יחפות, בת 55 ומרגישה שלא עבר רגע מאז חגיגות ה-30. היא חוזרת למבטים הקשים, למטבח הקטן, לגינתה הפורחת, לסיגריות, ללבד. היא שורדת שם, במדבר היבש הזה, עם רחם פצוע, מול חלונה הקטן המביט לעבר אהובה, העץ הבודד.

02/11/2014

31/07/2014

31/07/2014

31/07/2014