07/11/2023
הלכתי עם אריאל למטה החטופים בתל אביב. רק כשרואים בעיניים את כמות הכסאות, השולחן הארוך והפוסטרים הבלתי נגמרים של פנים ושמות, מבינים, אולי, את המספר הבלתי נתפס של האנשים שבשבי.
על רובם לא שמענו, לא את השמות, לא את הסיפורים, אז ניסינו לחלוק כבוד ולקרוא בקול את השמות של כולם, וזה פשוט לא נגמר.
על השולחן הערוך הפירות, הפרחים והעוגות כבר מרקיבים, מסמנים את הזמן שלא עוצר כשהם שם, ומהעצים תלויים פרפרי נייר שמסמלים את החופש שהם כל כך משוועים לו.
במבט על הפוסטרים של תמונות החטופים, אריאל התאימה שמות משפחה וכך הבינה שמשפחות שלמות נחטפו, במיצג אחר היא עצרה להתעכב על תמונות של ילדים בגילה ובגילאים של אחים שלה.
זו הבנה אחרת כשאת רואה את הילדה שלך מחזיקה פוסטר של ילד חטוף בגילה. כמה זה קרוב פתאום, ועם זאת עדיין באמת לא נתפס.
אריאל בת 9, יש דילמה גדולה לגבי כמה, ואם בכלל, לחשוף אותה לזה. מצד אחד הרצון לגונן עליה מזוועות המלחמה, מצד שני לערב אותה בגורל הזהותי שלה, בתור יהודייה, ובהיסטוריה שהיא חיה, לצערי.
אז אני חושפת ומערבת, לא להכל כמובן, ומתווכת ושואלת תוך כדי איך היא מרגישה,
כל הזמן.
בדרך חזרה שאלתי אותה איך היא הרגישה להיות שם, היא אמרה שזה גרם לה להרגיש טוב, שהיא הרגישה שהיא חלק ממה שקורה עכשיו.
זו הזהות שלנו, זה הגורל המשותף שלנו, זו
השייכות שלנו.
המטה להחזרת החטופים והנעדרים
