02/06/2026
ריטריט ויפאסנה בתאילנד 🧘🏻♂️
בישיבה- עולה, יורדת, עולה יורדת.
בהליכה- מרים, מניח, מרים, מניח.
מודעות לנשימה, מודעות לצעדים, מודעות כשמשנים כיוון, מודעות כשקמים, כשאוכלים, כששותים, כשרואים משהו, כששומעים משהו.
מודעות לרגע הזה, בכל רגע ורגע.
עד שלא נשאר כלום מלבד מודעות ישירה וצלולה לחוויה של הרגע הזה.
התרגול הזה הוא חזרה הביתה,
חזרה למודעות צלולה, לטבע המיינד המקורי.
במצב הזה לא נשאר כלום מלבד ראייה צלולה, מלבד העד שמתבונן.
כל השכבות יורדות, כולל בלבול, בורות, רגשות שליליים, חוסר-קבלה…
ומה שנשאר זה לב אוהב. לב שאוהב את הכל, ללא מאמץ, ללא חשיבה על אהבה, פשוט אוהב.
היו לי רק כמה ימים אבל הרגשתי שאני צריך להגיע לשם, שאני צריך לעבור על זה. ואני כל כך שמח שזה קרה. למדתי טכניקה חדשה, שאני יכול גם להעביר הלאה. גיליתי מקום חדש, שאני יכול גם להמליץ עליו. קיבלתי את התובנות שהייתי צריך למסע שלי, שאני יכול גם לחלוק אותן.
אני בהוקרת תודה עמוקה ומאחל לעצמי עוד הרבה ריטריטים כאלו 🙏🏼
זה מקום מהמם בצפון תאילנד, כשעה וחצי מצ׳אנג מאי. זה מנזר שגרים בו כ-120 נזירים ו-35 נזירות והם מארחים מתרגלים כמונו לתקופות של תרגול ולמידה.
יש הרבה חדרי מדיטציה מהממים ואפשר גם לתרגל בחוץ. מתרגלים 8 שעות מדיטציה ביום. וגם כל רגע נוסף הוא תרגול כמובן.
מקבלים חדר פרטי פשוט ושתי ארוחות ביום, ב-6 בבוקר וב-11 בצהריים. לא אוכלים אחרי השעה 12:00.
בכל בוקר פוגשים את המורה. נזיר שתומך, מלמד ומכוון אותנו בתרגול. זה נהדר!
ביום הראשון עוברים טקס ולוקחים התחייבויות וביום האחרון עוברים טקס נוסף ומשחררים את ההתחייבות (כמובן שאפשר להמשיך איתן בחיי היומיום שלנו).
מה שמאוד אהבתי, זה שאין לו״ז והתרגול הוא עצמאי, שמחייב משמעת עצמית. אף אחד לא מכריח אותנו לתרגל, הכל נעשה מרצון להיות שם ומרצון להעמיק בתרגול ובמסע.
המורה אומר לי לתרגל 8 שעות ביום וזהו, אני מתרגל בזמן שלי ולוקח הפסקות בזמן שלי.
הריטריט הוא בשתיקה אז אין דיבורים. גם אין פלאפון ואין קריאה וכתיבה. אז כל הזמן בעצם פנוי לתרגול. סוג של גן-עדן למתרגלים 🪷
העברתם פעם תקופה בשתיקה?
יצא לכם לתרגל 8 שעות מדיטציה ביום?
מוזמנים לשתף בתגובות מה דעתכם על ריטריט כזה או לשאול שאלות שיש לכם 🙏🏼♥️
